‘כל החיים הייתי כשלון, כל דבר שנגעתי בו התקלקל’, אומרת לי אשה צעירה שיושבת מולי, ‘מקורס קצינות הדיחו אותי, בעלי התגרש ממני, וגם לא התקבלתי ללימודים באוניברסיטה. ככה זה היה תמיד. כאילו שמרחפת מעלי איזו קללה. ברור שזה לא יכול להשתנות. כל כך הרבה שנים זה ככה, אז מה יכול לקרות שישנה את זה. זה אני. זה המזל שלי’.
לא פעם בחיים אנו מגיעים למצבים בהם נראה, כי אנו תקועים, ולא רואים קרן אור. יש הרגשה, שככה יימשכו הדברים לעולם, ולא נראה, כי קיימת דרך לצאת מהמצב. יש מצבים בחיים שהם באמת חשוכי תקווה, אבל הם אינם הרוב. ברוב המקרים בהם אנו חשים כי אין תקווה, גם אם המצב נראה כך אובייקטיבית, הוא ניתן לשינוי, אך אנו איננו רואים זאת, כי הייאוש מעוור את עינינו.
יאוש הוא במקרים נדירים, תגובה הולמת למצב במציאות. למשל, אם נפלתי לבור עמוק באחד מיערות הגשם בברזיל, ואין אתי איש, ייתכן, שאפסו סיכויי לצאת בשלום מהמצב. אבל, אנשים נוטים להיכנס לייאוש במצבים הרבה פחות קיצוניים. ברוב המקרים, הייאוש הוא תגובה של ויתור, שנובע מתוך העוורון שלנו את עצמנו . כשאנו נקלעים לייאוש, אנו משחזרים בבלי דעת, סיטואציות מוקדמות בחיינו, בהן היאוש היה התגובה ההולמת היחידה, משום שאז, בנסיבות ההן, כילדים, היינו תלויים קיומית באחרים. שם, כשבכינו בגלל תחושת קור, למשל, ולא היה מי שנענה לנו, או פנה לבדוק מה קורה איתנו, בסופו של דבר הוטבע בנו הויתור.
אותה צעירה שיושבת מולי, נולדה בקיבוץ בתקופה של הלינה המשותפת. בששת השבועות הראשונים לחייה, סיפרה לי, היתה אמה חולה, ולא יכלה הגיע להיניק אותה באופן סדיר. בית התינוקות גם היה מרוחק מחדר הוריה מרחק ניכר. מאוחר יותר סיפרה לה אמה, שבאותם שבועות, היא בכתה ללא הרף, ולבסוף, לאחר התנסות טראומטית זו, פסקה לבכות לחלוטין. היאוש הפך להיות טבעה השני. היא למדה, כי בעולם הזה, אין למה לצפות. אין דרך להשיג דברים שהיא רוצה בהם. יותר מכך, מכיוון שתגובת הבכי לא זכתה להיענות, היא ‘נתקעה’ בדפוס הראשוני הזה, ולא יכלה לעבור ממנו הלאה, ולפתח דפוסים מתוחכמים יותר להשגת מטרותיה, כך שהיאוש הפך לנבואה שמגשימה את עצמה. כל חייה היתה רוקעת ברגליה, כשלא השיגה את מבוקשה, וכשזה לא עזר, רקעה בכוח יותר, ולבסוף שקעה ביאוש. מעולם לא נוצר בה החופש הפנימי לבחון אפשרויות אחרות, ‘לשחק’ קצת עם מצבי חייה באופן יצירתי יותר. היא היתה לפותה בתחושת חוסר האונים, אותה חוויה ראשונית מעצבת, שקבעה את מהלך חייה, מבלי שתהיה ערה לכך.
תמיד ידעה, ‘מה שלא אעשה, איכשהו בסוף, אחזור לנקודת ההתחלה, אני יודעת, שלא אוכל להתמיד. מתישהו, חייבת לבוא הנפילה.’
הידיעה הוודאית הזו את העתיד, שאיש מאיתנו אינו יכול לחזות, היא היא קולו של הייאוש. שנטל ממנה כל אפשרות לראות שכל רגע שונה מקודמו, ויכול להביא עמו הזדמנויות חדשות. שלא רק עוור אותה, אלא נטע בליבה חשש עמוק לקחת סיכון. שמא תמצא את עצמה מתרסקת שוב.
יש בכם בודאי האומרים לעצמם, כן, אבל אצלי, ישנן נסיבות אובייקטיביות, שבגללן, היאוש הוא אמיתי. זה לא ענין פנימי, אלא חיצוני עם ‘קבלות’. ‘אין לי כסף, כי לא הצלחתי לעמוד בבחינות הסיום למקצוע שלי, ולכן אינני מוצא עבודה. זה מדכא אותי, ובגלל זה אינני מצליח לקום בבוקר, הופך את היום ללילה, וכך, נשאב למעגל קסמים שלילי, ולא יוצא ממנו. אין פה עניין לא מודע. מדובר ב’עובדות’. אז האם לא ‘מוצדק ‘ להיות ביאוש?’
כן, נכון, יש המון הוכחות ‘אובייקטיביות’ לכישלון החוזר ונשנה, ובכל זאת, היאוש הוא עניין פנימי. חישבו על ילד בן חמש שמנסה לשרוך את נעליו, והדבר לא צולח בידיו. חישבו על הבעת פניו, על היאוש שאוחז בו. סוף העולם. האם הוא מוצדק? מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלו כן, אבל אובייקטיבית, הרי כולנו יודעים שבסופו של דבר ילמד זאת. אבל הוא אינו יכול לראות זאת, כי ההתרסקות שהוא חווה, מעוורת אותו באותו רגע. זה בדיוק מה שקורה לכולנו כשאנו נכשלים, והיאוש מניח את כפו הכבדה על כתפינו. אנו מפסיקים לראות את המרחב שבדברים. הכל מצטמצם לנקודה קטנה וכואבת. האמת היא, שמלכתחילה הכישלון נבע מחוסר אמון בעצמנו, שהיה שם עוד קודם. חוסר אמון שפירושו, שאיננו רואים את עצמנו באופן מלא, איננו ערים לפוטנציאלים שיש בנו, או, שאנו חווים את עצמנו באופן מעוות, דרך עיניהם של האחרים המשמעותיים בחיינו, (שפמפמו לנו משפטים כמו, ‘אתם לא בסדר, אתם אשמים, אתם חלשים, אתם מאכזבים, משוגעים’, וכו’).
הדבר הקשה ביותר בעניין הייאוש, זה להשתחרר ממנו. כמו ספחת, הוא נאחז בנו, ולא מרפה. שולח את זרועותיו המשתרגות לכל חלקה טובה, ובכל רגע של חולשה לוחש באזנינו, ‘אמרתי לכם’. אז בבקשה, אל תקשיבו לו. הוא טועה ומטעה.
כתיבת תגובה