האיש שיושב מולי הוא באמצע חייו. מצליח בעיסוקו, נשוי ואב לילדים. כשהוא מספר לי ‘עליה’, עיניו בורקות. ‘היא’, כמובן איננה אשתו. הוא פגש אותה אי שם בשבילי החיים. "אינני יודע מה לעשות", הוא אומר. "אני אוהב את אשתי, אבל יותר כמו אחות. אין בי הסערה והריגוש שאני חש כשאני פוגש את ‘האחרת’". ‘האחרת’ היא כמובן, אשה נחשקת, יפה, עצמאית, אשת קריירה, חזקה והחלטית. כ"כ כ"כ שונה מזו החוקית. זו החוקית, היא, איך לא, כל מה ש’האחרת’ איננה. דהויה, אימהית, ביתית, חמה, בשלנית טובה, אך חסרת ביטחון וברק. "איך אפשר לעזוב אשה כ"כ טובה, שאם אפרד ממנה, תתפרק, ומצד שני, אינני בטוח שעם ‘האחרת’ אסתדר. שנינו טיפוסים חזקים. עקשנים, ודעתנים. אני חושש, שאם נגור יחד, תוך זמן קצר, יהיה בינינו פיצוץ. אני גם חושש שתוך זמן קצר היא תאבד בי עניין. אם אפשר היה להכניס את שתיהן לבלנדר, ולערבב ביחד, היתה יוצאת האשה המושלמת, זו שאיתה הייתי באמת יכול להיות מאושר".

על בגידות אפשר לכתוב תילי תילים של פרשנויות, (ומן הסתם עוד נכתוב..) כמו למשל, שבגידה עשויה להעיד, על כך שמשהו בקשר הזוגי אינו מספק, או – שקשר מחוץ לנישואין, יתרחש, רק כאשר ישנה שם בלאו הכי קרקע בשלה לכך, ולאו דווקא בגלל עוצמת הפיתוי..ועוד ועוד. אבל האם חשבתם, כי סיפור בגידה , שמעורבים בו שלושה אנשים, עשוי להיות התרחשות תוך נפשית?

נשמע מוזר, שהלא כשזה קורה לנו, כמשתתפים באחת מצלעות ההרפתקה, אנו חווים זאת
כקשר מסעיר, כאהבת האהבות, האחת והיחידה, שלא תחזור שנית בחיים. לכאורה, מדובר בקשר בין שניים, אנשים בוגרים ועצמאיים, אך בפועל לא פעם זהו קשר שבו כל צד, או לפחות אחד הצדדים משמש תחליף , לפונקציה פנימית חסרה בנפשו של האחר. במילים אחרות, זהו קשר שבא ‘לתחזק’ את העצמי של אחד הצדדים, או שניהם, ויש בו מניעים תוך נפשיים, יותר מאשר התיחסות אמיתית לאחר.

בגידה היא מצב קיומי, שמשקף הוויה פנימית שסועה, בין מה שהחווה אותה רוצה, למה שהוא יכול, מבלי שהוא מסוגל לאחות את הקרע בנפשו.

איננו מתכוונים כאן להזיל דמעות תנין על קשייו של הבוגד המצוי, אבל לא פעם יש בכך סבל. בעיקר, מפני שבמובן מסוים, במקרים של שסע פנימי כזה, הבגידה היא בלתי נמנעת. ה’בוגד’, איננו יכול לחיות במקום אחד, והאושר, כידוע, קשור ביכלתנו להכות שורשים היכנשהו. הוא חי בשני עולמות, ובעצם בשום מקום. וזאת מפני שהסיטואציה היא בלתי פתירה בהגדרתה. הוא אינו יכול לחיות חיים מלאים לא עם זו, ולא עם זו. לא בגלל מי שהן, אלא בגלל מי שהוא.

ההתלבטות היא כמובן תמיד בין שתי נשים, (או שני גברים), אך למעשה היא משקפת דרמה פנימית של הבוגד, שחווה בקשריו המוקדמים כי אהבה היא דבר בלתי אפשרי כמו אותה פאטה מורגנה, שהולכת ומתרחקת תמיד.. למשל, אם אמא, אף פעם לא היתה מרוצה מהישגיו ותמיד הותירה אותו עם התחושה, שאם יתאמץ רק עוד קצת, רק עוד קצת, יהיה ראוי לאהבתה… או, אם הקשר איתה היה מהסוג של – ‘אמא תאהב אותך אם תוותר על מי שאתה, ותעשה מה שהיא רוצה’. נצרבה בבשרו הידיעה, שאם באמת יתמסר, באמת יתן את עצמו עד הסוף, הוא ייכנס למעגל עבדות סיזיפי. כמה שלא יתאמץ, לעולם לא יזכה באהבה, ויתירה מזאת, הוא עלול לאבד את עצמו, להתרסק, או למצוא עצמו במעין התמכרות. כך מתקבע בתוכו הפרדוכס הקיומי, שמה שהוא כה משתוקק לו, מסוכן עבורו, ונמנעת ממנו אותה פונקציה מרגיעה שיש בידיעה שאנו אהובים בזכות מי שהננו.. לכן, ברציונליזציות שונות, יחפש לעצמו כביש ‘עוקף אהבה’. קרי, הפרטנרית שיבחר לעצמו לחיים, תהיה כזו שלא תסכן אותו. במילים אחרות, הוא לא יהיה מאוהב בה עד הסוף. זה מבטיח חיים יציבים, אך כאן גם מתחילה הטרגדיה. הוא אף פעם לא יהיה מסופק, ותמיד יתור אחר משהו מרגש, שיספק אותו אישור לקיומו, לו הוא כה נזקק. אך כשתופיע לבסוף זו הנכספת, הוא יחשוש לסכן עבורה את מי שהוא. הידיעה הפנימית, שנצרבה בפנים, תאפיל על הכל. בנוסף, לעיתים קרובות, מי שיבחר, תהיה כזו, שתצדיק את החששות, לא תהיה בבחינת חוויה מתקנת. מישהי שלא תפריך את הפחד, שאם ייתן את נפשו, היא לא תנצל זאת כנגדו.

אז איך יוצאים מזה? לא על ידי בחירה בצילי או בגילי, אלא ע"י טיפול בפצע, שגרם לאהבה להיות מקום שאי אפשר לחיות בו.