אז אמרנו, שתחושת האושר, קשורה בחווית מלאות, או במילים אחרות, ביכולת לראות את החצי המלא של הכוס. היכולת לראות את החצי המלא של הכוס, איננה עניין לתרגול מחשבתי. אנחנו מספיק אינטליגנטים לומר לעצמנו, יש לי הכל, או הרבה, למנות רשימה של דברים טובים בחיינו, ולהרגיש שמשהו בכל זאת חסר. היכולת לראות את החצי המלא של הכוס, תלויה בבשלות רגשית. מה שקרוי אופטימיות או פסימיות, אינן תכונות אישיותיות. הן נובעות ישירות מבשלות העצמי שלנו. העצמי שלנו, הוא העדשה דרכה אנו מתבוננים על העולם. אם העדשה הזו צבועה בשחור, העולם ייתפס בעינינו בצבע זהה. אם יש ׳חורים׳ בעצמי שלנו, הקשורים בחסכים של צרכים בסיסיים שלנו, העולם ייראה בעינינו כמו גבינה צהובה הולנדית, לא בגלל טעמה הערב, אלא בגלל החורים שבה. העצמי שלנו הוא כמו מקרן, שמטיל על המסך את התמונה שמוקרנת עליו. התמונה שמשליך העצמי שלנו על העולם, היא תמונת עולמנו הפנימי. מה יש בתמונה זו? כל אותן מחשבות ואמונות שגיבשנו לעצמנו במהלך החיים, לגבי עצמנו והעולם. תמונת העולם הפנימית, היא איך אנו מפרשים את העולם. תופעות והתנהגויות בעולם, ׳מתורגמות׳ על ידינו באופנים ייחודיים, הקשורים במי אנחנו. במילים אחרות, בדימוי העצמי שלנו.
בואו ניקח דוגמה. (הזדמנות לבחון את עצמכם). חבר טוב שלנו, לא התקשר אלינו זמן רב. מה נאמר לעצמנו?
א. ניעלב, ונחשוב שהוא אינו רוצה יותר בחברתנו. זה יכול להתלוות למחשבות כמו- עכשיו, כשטוב לו, הוא לא צריך אותנו, סתם ניצל אותנו בשביל אינטרסים, חושב רק על עצמו, מרוכז רק בעצמו. או- בטח, אני לא מספיק מעניין/ ת עבורו.
ב. אולי נגלה דאגה, נאמר לעצמנו, אולי קרה לו משהו, אולי הוא חולה, או טרוד בעניין משברי. נתקשר לבדוק.
ג. נאמר לעצמנו שהוא עסוק בחייו, או זקוק להתרחק מסיבה כלשהי, וניתן לו מרחב לכך. נחכה שייצור קשר, כשירגיש שמתאים לו.
ד. נאמר לעצמנו, אולי הוא מצפה מאיתנו ליצור קשר, אולי הוא לא בטוח ביחסנו אליו, ומחכה לראות אם אנו מגלים בו עניין, סה״כ יש שני צדדים לקו הטלפון.
ה. נתמלא בחשש, שהנה עוד מישהו עוזב אותנו, ונמהר להתקשר כאילו לא קרה כלום.
אפשר כמובן להמשיך בדוגמה זו, אך דומה שהעניין ברור. מן הסתם, לגבי חברים מסוימים שלנו, כל אחת מן האפשרויות תהייה נכונה, במצבים מסויימים. השאלה היא, האם אנו, מסוגלים להבחין בכל מצב, מהו העניין הספציפי, ולהגיב בהתאם, או שתמיד נגיב באותה דרך. אם אנו נוטים להגיב באותה דרך, פירושו של דבר שאנו מגיבים מתוך תמונת העולם הפנימית שלנו, ופחות קשובים בהתאמה לסיטואציה הספציפית. כשאנו מגיבים תמיד בעלבון, יש להניח שאנו מגיבים מתוך ה׳חורים׳ שבעצמנו. מתוך איזו ידיעה פנימית שאנו לא אהובים מספיק. מרגשי הנחיתות שלנו. ממקום כזה, קשה יהיה לשכנע אותנו שהכוס מלאה. תמיד נרגיש איכשהו, שהיא לא מספיק מלאה. אז קראתי לפרק שלנו היום:
אדון ‘רגשי’ וגברת נחיתות – מהו חוסר בטחון עצמי או רגש נחיתות…
"אין בי כלום", לוחשת לעברי האשה שלמולי כממתיקת סוד, "זאת האמת, אני לא מבינה מה אנשים מוצאים בי, למה הם אוהבים אותי". יש אנשים, שאם נבקש מהם לעשות רשימה של מגרעותיהם, מיד ינפיקו לנו רשימה, שיקצר הדף מלהכיל אותה. רשימה מפוארת. מכל טוב הארץ. אוי, כמה שהם נוראים, איומים, פשוט לא שווים. אבל, אם נבקש מהם לערוך רשימה של מידותיהם הטובות, הם יבהו בנו בעיני עגל כלא מבינים. "תכונות טובות? אבל אין לי, אין בי כלום". ( יש כמובן אנשים שאצלם כל זה הוא בדיוק הפוך, אך זה נושא לרשימה נפרדת, על בטחון עצמי מופרז..). ואם חלילה נעז למנות באזניהם כמה ממעלותיהם, אותן אנו מכירים, הם יפטירו, " טוב, אבל זה לא נחשב,… ראי את יוסק’ה, את שולה, כמה הם משכילים, כמה הם מצליחים…, כשיושבים איתם בחבורה, אף פעם לא משעמם, יש להם מה לומר בכל נושא. ואני, שותקת כמו דג, אף פעם אין לי מה להגיד". נשמע מוכר?
שווה לנסות להבין למה מידות נרכשות, כמו, השכלה, או קריירה משגשגת, מקבלות אצלנו יותר נקודות מאשר תכונות כמו טוב לב, אנושיות, רגישות או מסירות, אותן לא ניתן לרכוש בשום אוניברסיטה בעולם. אבל לא בכך עסקינן. עובדה היא, שכך הם פני הדברים אצל אנשים רבים, וחבל.
אז כפי שאמרתי כבר, אני מאמינה ויודעת, שבכל אדם יש משהו. פוטנציאל כלשהו, שיכול להיות בעל ערך, הן לאדם עצמו, והן לסביבתו. בכל אדם טמון אוצר, שאם יגלה אותו, ויתן לו ביטוי, יוכל להרגיש ׳שווה׳. שלחייו יש טעם, שיש בו משהו שממלא אותו תחושת סיפוק וגאווה, ומעורר כבוד בסביבתו. אין אדם שאין בו כלום. אני יודעת, שברגע זה, חלקכם, הקוראים את המאמר הזה, אומרים לעצמכם בשקט, טוב, את לא מכירה אותי, אחרת היית יודעת שיש דבר כזה. לא נכון. אין דבר כזה. גם בכם יש משהו. גם בכם טמון פוטנציאל שאינכם מכירים. אינכם מכירים, כי לא היה מי שיבחין בפוטנציאל שבכם, יתרגש מקיומו, ויעזור לכם לממש אותו. בגלל זה, התפיסה שלכם את עצמכם שגויה, ובמקום שבו לא הבחינו בכם, נוצרה נקודת עיוורון, שאתם קוראים לה ‘אין בי כלום’, ובשפה עממית, אנו קוראים לה ‘רגשי’. רגשי נחיתות. אל תספרו לי שנולדתם לאבא שיכור, וגדלתם בשכונת עוני, שאמא לא ידעה לקרוא, ולכן אתם באמת נחותים. נחיתות איננה עניין אובייקטיבי. היא בעיני המתבונן. לגדול בשכונת מצוקה, פירושו, לגדול בתנאים שאינם מיטיבים. בחסכים מסוימים, אמיתיים, שעשויים להביאכם לנקודת התפתחות פחות משוכללת. אך גם בבית עשיר, מרובה השכלה והצלחה יכולים לגדול ילדים עם רגשי נחיתות. התכנים של הנחיתות יהיו אולי שונים, אבל בסופו של דבר, תחושת חוסר הערך, תהיה דומה. בבית כזה, למשל, הילדים יחושו ששום דבר טוב אינו יכול לצמוח מהם, למרות כל מה שכביכול הושקע בהם, שלעולם לא יוכלו לעמוד בסטנדרטים של הוריהם, או ברף שהציבו הם לעצמם. שהם לא שווים, כי כל מה שיש להם, לא השיגו בכוחות עצמם, ועוד ועוד.
אז מהם רגשי נחיתות? בפשטות רבה, זהו האופן בו אנשים משמעותיים בחייכם, לרוב ההורים, תפסו אתכם. תפיסה, שהופנמה על ידכם, והפכה להיות התפיסה שלכם את עצמכם. התפיסה הפנימית שלכם. הדימוי העצמי שלכם. אין כאן שום דבר אובייקטיבי בהכרח. זוהי התפיסה הסובייקטיבית של הוריכם, שהפכה להיות שלכם, עם וריאציות מועטות. יש בכם מי שיאמר כעת, אבל מה לעשות, הייתי ילד שובב, או עצלן, מה רצית, שההורים שלי לא יגידו שאני כזה? זו כנראה האמת לגבי, ולכן רגשי הנחיתות שלי הם אובייקטיביים. לא נכון. המקומות בהם הסביבה מתייגת אותנו בתכונות שליליות, הם מקומות בהם היא לא מבחינה באמת שלנו. באמת שעומדת מאחורי התנהגויות שלנו. אם, למשל, היינו ילדים עצלנים, יתכן שזה נבע מכך שנכשלנו במבחן, ולא העזנו להתמודד עם לימודים לאחר מכן, או בגלל שקשה לנו חברתית בבי״ס, ואין לנו אנרגיות להשקיע בלימודים, או שיש לנו אח מחונן, שאיננו מסוגלים להתחרות בו, או שיש לנו בעיות רגשיות עם ההורים, ואין לנו את מי לשתף, ועוד ועוד. כשהסביבה מכנה אותנו עצלנים, היא גורמת גם לנו להאמין שזה אובייקטיבי, מרחיקה אותנו מפתרון הבעייה, ומנציחה את התכונה הזו כמעין נבואה שמגשימה את עצמה. רוצים לעשות ניסוי? קחו ילד, והתחילו לקרוא לו עצלן. לא יעבור זמן רב, והוא יהפוך כזה.
אנו מוצאים לא פעם אנשים, שיש בתוכם גם קול אחר, של העצמי האמיתי שלהם, שאומר להם, שהם שונים מאיך שהעולם תופס אותם, אך הקול הזה הוא חלש, ועוצמתו אינה שקולה לעוצמת קולם של ההורים. אין מה שישווה לקולם של ההורים, בעוצמתו ובהשפעתו המכרעת על מי שאנחנו. על האופן בו אנו רואים את עצמנו. על מנת למוסס את רגשי הנחיתות, ולבסס את הביטחון העצמי, עלינו לחזק קולות שונים מאלו של ההורים.
אז איך יוצרים נחיתות? בקלי קלותה. קחו קילו ביקורת, הוסיפו לו הרבה מלח על הפצעים, קצת השפלה, קצת התעלמות, ולקינוח, ביטול. חישבו על כל אותן פעמים שאנו עושים זאת לילדינו, ואל תתפלאו אם גם הם יגדלו להיות בעלי רגשי נחיתות למרות כל שעורי הבלט, הפסנתר והאמנות שהענקנו להם.
טוב, אז איך לעזאזל, בונים ביטחון עצמי? על כך, כמובן, בהמשך…
היי.
הסברת יפה איך יוצרים רגשי נחיתות.
איך מבטלים אותם? אצלי? אצל האחר?