אורלי פנתה לטיפול בגלל התלבטות בנוגע לחיי הנישואין שלה. היא אישה באמצע שנות הארבעים ומשתפת שלאורך שנים ארוכות מאד, למעשה כמעט מאז שהכירה את בעלה, היא נמצאת ברומן עם גבר גרוש שהיא מרגישה שהוא האהבה האמיתית שלה. לדבריה בעלה הוא אדם שהיא אינה מעריכה, בעוד ה’רומן’ שלה הוא גבר מרשים ומצליח מאד והשיחות ביניהם עמוקות מאד. היא מציינת בנוסף, שבעלה אוהב אותה מאד ומסור לה ולילדים מאד. היא מרגישה אשמה על הקשר מהצד. לדבריה ‘זה לא מגיע לבעלה’, שהוא איש טוב שרוצה רק טוב. היא מתלבטת מה נכון יותר: להמשיך במתכונת הנוכחית, שיש בה אמנם חוסר הגינות לבעלה אך שומרת על טובת הילדים, או לפרק את החבילה וללכת עם מה שליבה נוהה אחריו, מה שיביא לפגיעה בילדים ובבעל.

אורלי היא מקרה קלאסי של דפוס ישיבה על הגדר, דפוס ההימנעות שמאופיין, כפי שכתבנו בחלק א’ של המאמר, בהימצאות ממושכת בקשר דרך אי הימצאות בתוכו, ואי הינתנות מלאה אליו.

אורלי גדלה עם אם מתעללת שנתנה לה להבין שמה שהיא רוצה הוא מוגזם וסחטני ושחוץ מצרכים בסיסיים האם אינה מתכוונת לתת לה דבר. ‘מגיל צעיר מאד הבנתי שאני חייבת לדאוג לעצמי ושהכול הצגה’. מגיל צעיר מאד החלה לעבוד כדי לממן לעצמה את צרכיה ולמדה לא לשתף את אימה בקורה אותה. כך למדה אורלי להיות בקשר, אך למעשה לא להיות בו. לשמר אותו רק למראית עין.

אורלי מבינה ויודעת לספר שהקשר עם בעלה נוצר כי הוא היה טוב אליה ותמיד דאג לה. היא חיפשה דרך לברוח מהבית והתחתנה איתו. אך לאחר שנים ארוכות של הרומן מהצד משהו בה רוצה ללכת סופסוף עם מה שהיא מרגישה שנכון לה והמאהב רוצה אף הוא לממש את הקשר ביניהם. הילדים כבר לא כל כך קטנים והיא מוצאת עצמה משותקת וכבר שנים לא מעטות לא מצליחה לקבל החלטה. מה תוקע אותה?

בשונה מהתבנית שציירנו בחלק א’ אורלי היא אדם שמגיל צעיר לקח את גורלו לידיו, ובעשר אצבעותיה בנתה את עצמה. היא לא חשה שאין לה השפעה על המציאות. נהפוך הוא, היא חשה בעלת יכולת, והמציאות נשלטת על ידה במידה מרשימה מאד. היא יודעת לתמרן את הדברים כך שיסתדרו עם רצונותיה. ובכל זאת היא משותקת בעניין הזה.

אז מה קורה פה? כשאנו ממשיכות להתבונן על הדברים, היא יודעת לספר שהיא מכירת תודה על כך שבעלה נותן לה לצאת לבד לכל מקום ולעשות כל דבר שהיא רוצה, מה שמאפשר לה ל’תחזק’ את הרומן. אל מול נדיבותו ומסירותו היא חשה שהיא מאד אגואיסטית בהתנהלותה. למעשה היא אומרת, ‘אני מרגישה אסירת תודה. אסירה בתוך הטוב שהוא מרעיף עלי’, מרגישה כמובן לא ראויה לו. הוא אינו אומר לה דבר, אך היא חשה שהוא מאשים אותה באופן סמוי בכך שהיא אינה נמצאת שם עבורו ועבור הילדים. האשמה הזו משתקת אותה. ניתן לראות, שלמרות שזהו לכאורה קשר עם בן זוג מיטיב, יש בו שיחזור של הקשר עם אימה שמעורר בה אותן תחושות שחוותה בילדותה.

אורלי יצרה תבנית של הימנעות שקיים בה פער גדול מאד בין איך שהיא ‘באמת’, לבין מה שהיא מציגה כלפי חוץ. היא אמנם לא חשה שלרצונותיה אין השפעה על המציאות, אפיון שהצגנו בחלק א’ של המאמר שמשמעו וויתור גורף יותר על רצונות, אך הלמידה הטראומטית ‘לימדה’ אותה שלרצונותיה יש מקום רק מחוץ למסגרת, רק בפיצול ממנה, רק בהסתרה. הפיצול ‘מאפשר’ לה לא להתמודד עם התבנית הפנימית שנצרבה בה: שבעצם מה שהיא רוצה אינו לגיטימי, סחטני ויש בה קול שדורש ממנה לוותר עליו (על רצונה) ולפעול על פי צרכי אחרים (אימה במקור). היא אינה יכולה לוותר לגמרי על רצונותיה וטוב שכך, אך למדה שהדרך היחידה לממש אותם היא לעשות זאת בהסתר. הפיצול לכאורה משחרר אותה מתחושת האשמה, כי עינה הבוחנת של אימה אינה שוזפת את מעשיה וכך לכאורה קולה המבקר מושתק. אך כשזו הופכת להיות תבנית פנימית, קולה המבקר של האם הופך להיות קול פנימי של אורלי. קול שמשתק אותה גם אם אף אחד אינו רואה את מעשיה. אם בדפוס התבנית שתיארנו בחלק א’ יש בלבול ביחס לרצונות וחוסר אמונה שניתן ממש אותם, כאן לכאורה אורלי יודעת מה היא רוצה. אך נראה בהמשך שדווקא ברצון שנראה ברור מאד יש בלבול עמוק. היא מתקשה לקבל החלטה משני טעמים:

ראשית, פרידה נבעלה ‘מוחקת’ את הפיצול שבתוכה – כי לכאורה היא עוברת לחיות בקשר אחד מלא ולא מפוצל – אך מפגישה אותה עם התחושה הבלתי נסבלת שמה שהיא רוצה אינו לגיטימי והופך אותה לאדם רע בעיני עצמה. אותה תחושה שהפיצול טשטש. לומר לבעלה שהיא רוצה להיפרד ממנו, נתפס בעיניה כמשהו הרסני. כילדה שתלויה באימה, היא ‘למדה’ שאם תרצה לעצמה את מה שהאם לא מתירה, היא הורסת את האם, ובכך, כמי שתלויה בה, היא הורסת את עצמה. זוהי תחושה שאורלי אינה יכולה להכיל, כי היא מעולם לא קיבלה לגיטימציה לכך שמותר לה לרצות משהו בלי להרגיש שהוא ‘איום ונורא’ או שהוא בהכרח הורס את מי שמולה. כדי להיות יכולה לפרק את קשר הנישואין, בהנחה שזה הדבר הנכון לה, אורלי זקוקה לכך שמישהו מבחוץ ייתן לה לגיטימציה לרצונות שלה. היא אינה יכולה ליצור לגיטימציה זו מבפנים, מתוכה, כי זו בדיוק התבנית שנצרבה בה. כדי לשמר תחושה טובה על עצמה היא צריכה לשמור על האובייקט הרגשי שלה (בעלה במקרה זה) ולא לפגוע בו. התבנית היא כזו שאו שהיא עושה מה שהיא רוצה ואז מרגישה רעה והרסנית, או שהיא מוותרת על רצונותיה ואז מרגישה טובה, אך ללא טעם לחייה. משהו בה יודע, באופן לא מודע כמובן, שעליה למוסס קודם כל את תבנית ההימנעות שבתוכה. שכן, אם הדבר לא ייעשה, כשתעבור לחיות עם אהבתה – היא מהר מאד תיצור דפוס של הסתרה גם איתו – כי זו ‘הלמידה הטראומטית’: לשמור על עצמה ולא לגלות את כל הקלפים. למוסס את תבנית ההימנעות – פירושו להבין שמשהו בה אינו מאפשר לקשר מלא ולא מפוצל להתפתח, כי ה’למידה הטראומטית’ אומרת שאסור להישען באופן מלא על אף אחד. פירושו להבין כי מעולם לא נתנה לבעלה צ’אנס ליצור קירבה מלאה כי משהו בה אינו יכול.

שנית, בגלל שהקול האימהי המבקר הופנם היא באמת אינה בטוחה שמה שנכון לעשות אינו לעמוד בציפיות של אחרים. השהייה בקשר הנישואין עצמו מתחזקת כל הזמן את תחושת האשמה שלה, ומעוררת בה את השאלה התמידית למה אינה יכולה להסתפק במה שיש ולהיות כמו כולם. למה אינה יכולה לחשוב על טובת כלל משפחתה ובעלה במיוחד, ולעזוב את הקשר מהצד. היא גם אינה מבחינה בכך שהביטחון שבעלה נותן לה לעשות ככל העולה על רוחה נחוץ לה מאד ולא בטוח שיעמוד לרשותה אם תעזוב לקשר אחר שאולי מסעיר יותר, אך יתכן שפחות בטוח.

במילים אחרות, אורלי אינה יכולה להיפרד כי אינה יכולה ליישב בכוחות עצמה את דפוס ההימנעות: ליישב את הקונפליקט בין רצונותיה לבין מה שלכאורה מצופה ממנה על ידי החברה.

הפער הגדול שיצרה בין איך שהיא ‘באמת’ לאיך שהיא למראית עין הוא גדול מדי מכדי שתוכל להיפרד מבלי שתצמצם את הפער הזה באופן הדרגתי: כלומר, תתחיל להיות ‘אמיתית’ יותר בכל האינטראקציות שהיא מקיימת עם העולם, וכמובן גם עם בעלה. כך למשל, היא יכולה להתעמת עם בעלה ולהראות לו שהטוּב שהוא מפגין כלפיה הוא בעצם (גם) דרך שלו להאשים אותה באופן סמוי שהיא לא בסדר. (‘אני נותן לך לעשות כל מה שאת רוצה’…משתמע מזה – ‘ מה את עושה בשבילי?’) כך, כשהיא מעמתת אותו בכך, היא מפוגגת את החלוקה הברורה לכאורה שהוא הטוב והיא ‘הרעה’, שכה מכבידה עליה. כך היא תלמד לתקן את המשוואה שבתוכה האומרת כי מה שהיא רוצה אינו לגיטימי בהגדרה. ‘תיקון’ כזה – מצמצם את הפער בתוכה שנוצר כדי לאפשר לעצמה למלא אחר רצונותיה בלי להרגיש אשמה. כשהיא יכולה לומר לו ‘קשה לי איתך, אני לא נמשכת אליך’ או משהו בסגנון זה, ולהישאר בחיים, הצורך לפצל כדי לא להרגיש אשמה יורד. ככל שהפער הזה מצטמצם, היכולת שלה לקבל החלטה ולפעול על פי רצונותיה מבלי להרגיש אשמה קלה יותר.

מאידך, ‘פתיחה’ כזו של הדברים מול בעלה עשויה להוביל להתפתחויות אחרות: כך למשל, הוא עשוי להתעמת עימה בחזרה ולהראות לה בצורה ישירה שהיא אכן לא מושקעת במשפחה ולעורר אותה להבין שמשהו בה אינו מאפשר למשהו טוב להתרחש בתוך המסגרת המשפחתית. שזהו דפוס ההימנעות שלה שיצר קיטוע בתוך החיים המשפחתיים שלה. כי היא אינה יכולה להישען גם על מי ששונה בהתנהלותו מאימה. התפתחות כזו, עשויה להוליך לאיחוי והעמקת הקשר עם בעלה, מה שבפועל אכן קרה. מה שנראה היה כמשהו חסר סיכוי הפך להיות קן משפחתי חם.