היושב על הגדר ומשאלת התקווה – חלק א’

שלומי, גבר בן 40 פנה אלי לאחר ריב קשה כמעט אלים עם אשתו שבעקבותיו תהה האם יש מקום להמשיך בנישואין האלה. לשאלתי על טיב הקשר הסביר שכבר שנים הוא חושב שאשתו אינה מתאימה לו. במהלך שנים אלה התרחק ממנה מאד, הוא התפתח, והיא נשארה מאחור. אין להם שום עניין משותף יותר. ‘אם זה המצב’, אני שואלת אותו, ‘למה אתה לא מתגרש ממנה’? ‘לא יודע’, הוא משיב לי. ‘הילדים… יש לי ילדים קטנים. בעצם אני תקוע. אני לא יודע למה אני לא עוזב. אולי אין לי אומץ’.  

הילדים הם סיבה טובה מוצדקת ואמיתית מדוע לא להתגרש, בעיקר כשהם קטנים. זה כמובן יוצר מצב שאנשים רבים נותרים כלואים בתוך קשר שאינם רוצים בו שנים ארוכות ומתסכלות. גם החשש מהצעד הוא מובן מאד. אך אם נחפור מעט עמוק יותר נגלה שהתקיעות אינה שייכת רק לנסיבות חיצוניות. היא שייכת לעתים לדפוס שניתן לקרוא לו ‘היושב על הגדר’, ולא פעם, כמו בשיר של אריק איינשטיין, יש רגל פה ורגל שם, בקשר אחר, שגם אותו לא מממשים. 

אז מה יש שם מאחורי הדפוס הזה של ישיבה על הגדר שהוא בעצם דפוס של הימנעות? יש כל מיני אפשרויות שיכולות להסביר את התקיעות הזו. נתעכב היום על אפשרות אחת, ובהמשך ניגע באפשרויות נוספות. 

דפוס ההימנעות הוא בעצם דפוס של הסתגרות בתוך קשר קיים. זה דפוס של להיות בקשר, דרך לא להיות בו. זה להיות ‘דובי לא-לא’ בקשר. זה לא להיפרד, אבל כל הזמן לדחות את הצד השני. להימנע מקרבה. מה שעומד מאחורי הדפוס זה לא – ‘אשתי לא מתאימה לי’ (מה שיכול להיות אמיתי ונכון, אבל זו אינה כל האמת), אלא ‘אני לא יכול להימסר באופן מלא לקשר אז אני מוצא לי קשר שיש לי צידוק להרגיש בו ככה’. למה זה קורה? מה עומד מאחורי זה? 

דפוס של הימנעות הוא דפוס שנוצר לרוב כאשר ילד לומד שהוא לא יכול לצפות מהוריו לתמיכה והשתתפות בעולמו. היעדר התמיכה והתעניינות של ההורים הוא עניין כואב, ועל מנת לא לחוות כאב זה לומד הילד לא לצפות. להימנע מאכזבות, ולסמוך רק על עצמו. אלו הם אנשים מתפקדים, אך לרוב הם תת-משיגים, לא מממשים את מלוא הפוטנציאל שלהם ומסתובבים עם תחושת שיתוק פנימית המלווה את כל מעשיהם. זאת מפני שבאופן עמוק מאד אין להם תחושה שיכולה להיות להם השפעה כלשהי על המציאות. התחושה שלהם היא שהמציאות החיצונית חזקה מכל דבר ומכניעה כל רצון שלהם. הם גם לא מצליחים להרגיש תחושת שייכות אמיתית לשום קשר או מסגרת. תמיד עם תחושת אאוטסיידריות כזו. 

דפוס ההימנעות הוא דפוס שמעיד על למידה טראומטית. מהי למידה טראומטית? בשנות ה- 50 של המאה הקודמת עשו חוקרים בפסיכולוגיה חברתית ניסוי בכלבים. הכניסו אותם לכלוב שהיה מחולק באמצעות מחיצה לשני תאים. הכלב יכול היה לקפוץ מהתא הראשון לשני מעל למחיצה. כשהוכנס הכלב לתא הראשון ניתן שוק חשמלי קצר, אך באמצעות הקפיצה לתא השני יכול היה הכלב לכבות את הגירוי החשמלי ולהימנע מכאב. החוקרים הבחינו, כי מספיק שהכלב חווה את הטראומה פעם אחת, יותר הוא לא שהה בתא הראשון, גם כאשר בפועל התא לא חושמל יותר לאחר הפעם הראשונה. הכלב לא היה מוכן ‘לבדוק’ את האפשרות שחל שינוי. הוא לא היה מוכן ללמידה חדשה. למידה טראומטית של הימנעות, אם כן היא למידה שקשה מאד לשנות אותה. היא אינה ‘נותנת צ’אנס’ ללמידה אחרת. אנו רגילים אפוא לחשוב על דפוס של הימנעות כדפוס של ייאוש, של התכנסות בתוך בועה עצמית, וויתור על העולם. של מחשבה שאם ההורים לא נתנו, אז כנראה לא מגיע לי. אך התמונה מורכבת יותר.  

‘אני לא מאמין שמשהו טוב יכול לקרות בקשר עם אשתי’ אומר לי שלומי, ונשמע מיואש למדי. ‘אני חי את חיי, ומשתף פעולה בכל מה שקשור לילדים, אבל לא מעבר לזה’, הוא מוסיף, וזה נראה כמו מבוי סתום אחד גדול. כשאנו ממשיכים לחקור את הנושא, מתברר ששלומי שגדל בבית אלים מאד קיווה לבנות משפחה שתהיה עבורו בית. בית אחר, שונה מהבית בו גדל. אנו מגלים כי מתחת לפסימיות השורה במחשבתו המודעת, וזה כנראה בניגוד לכלבים(?), קיימת משאלת תקווה, כמיהה ענקית למשהו טוב שיעשה תיקון למה שמעולם לא היה בחייו. שלומי לא ער לכך שהתקווה מנהלת את חייו, כי לכאורה הוא אינו מצפה לדבר. אך לוּ הייאוש בלבד היה עומד מאחורי דפוס ההימנעות, הוא היה קם ועוזב. מוותר באופן סופי. אז למה הוא אינו עושה זאת? בגלל התקווה.

התקווה היא אותה תקווה לממש את הזכות היסודית לשייכות ואהבה שכל אחד מאיתנו זקוק וכמה לה. אך כדי לממש את התקווה על שלומי להיות יכול לצפות לקבל מאשתו יחס. לצפות ממישהו למשהו פירושו להיות במצב של תלות ופתיחות רגשית ביחס אליו, ופתיחות זו, משמעה להיות חשוף מאד לפגיעות ואכזבות כמובן. זה בדיוק מה ששלומי אינו יכול לעמוד בו. הפתיחות מסוכנת לו. הפגיעה המתמשכת שחווה מהוריו שדיכאו בו כל ציפייה למשהו טוב, אינה מאפשרת לו לשקול לתת בעולמו לאדם אחר דריסת רגל של ציפייה ממנו.

בטיפול עשינו מספר צעדים ‘בוני אמון’ שיצרו קירבה בין שלומי לאשתו, ולזמן קצר הוא חשב ש’הנה, זה אפשרי’. אך מהר מאד חלה התדרדרות, כשהיא שוב הצליחה להרגיז אותו ולא עמדה בציפייה שלו. הפעם שלומי היה מיואש באמת. תגובתו הפתיעה אפילו אותי. הוא הרגיש שאין טעם לחייו. עוצמת התגובה הצביעה על עומק הכאב הראשוני, ועד כמה הכמיהה למה שאף פעם לא היה, מנהלת אותו. עד כמה בעצם הוא אינו יכול להיות בקשר, כי להיות בקשר פירושו להיות חשוף לתנודות שבו. לכך שהצד השני יכול לפגוע. ‘אני לא יכול עמוד ברכבת ההרים הזו’ הוא התוודה בפני וחזר להסתגר  – ‘אמרתי לך, אנחנו לא מתאימים’. כאן היה הרגע הקריטי בטיפול. כי כדי שניתן יהיה לתקן דפוס של הימנעות, יש צורך ללכת מעבר לאכזבה השנייה הזו. אל ה’אף על פי כן’. ללמוד לאט-לאט שהכאב הוא לא בדיוק אותו כאב של ילד חסר אונים שהיה שם אז בילדות. אבל העניין הוא זה: לדפוס ההימנעות יש הטיית יתר לאכזבות. כלומר כל אכזבה קטנה נספרת, בעוד הדברים הטובים נותרים בלתי נספרים במשוואה. כי מי שנמצא בדפוס ההימנעות והישיבה על הגדר, בגלל שזכה בעברו לכל כך הרבה אכזבות, זקוק לשם תיקון  – להתאמה מושלמת לצרכיו. כל דבר פחות מזה מרסק אותו. אין בן/בת זוג שאינם מאכזבים. גם בני זוג טובים. גם שלומי הוא בן זוג מאכזב לאשתו שדווקא אוהבת אותו. העניין הוא להיות יכול לראות את התמונה בשלמותה. לראות שלמרות שישנם באשתו צדדים מאכזבים, יש בה צדדים אחרים שמאזנים את התמונה. כדי להיפתח לראות תמונה רחבה זו צריך להיפתח, קרי, להשאיר את ערוץ התקווה פתוח. ולכן רגע המשבר לאחר שכבר הסכים להיפתח הוא קריטי: האם בגלל הכאב העמוק יחזור לדפוס ההסתגרות, או ינשוך שפתיים וגם כשקשה וכואב – לא יוותר. וויתור ברגע הזה – שזה עניין מאד אופייני, כי אנו זקוקים לסיפוקים מיידיים וקשה לנו להבין שיש תהליכים שדורשים אורך נשימה – יהיה מכת מוות לאפשרות התיקון. ומדובר כאן לא רק על אפשרות התיקון של היחסים של שלומי עם אשתו, אלא על האפשרות הפנימית בנפשו להאמין שתיקון אפשרי. שגם אם יתגרש ממנה נפשו תהיה שבורה. לאבד את משאלת התקווה פירושו לקרוס לתחושה שאין טעם באמת לחיים, כפי ששלומי חש. 

אז מה שיכול לעזור לשלומי (כמו לכל אחד אחר) לאזן את הנפילות האלה ולצאת מדפוס ההימנעות,  – היא ההבנה וההכרה בכך שמה שמנהל אותן זו משאלת התקווה שיוצרת רף גבוה של ציפייה, רף שקשה לעמוד בו. ההבנה שמאחורי השליליות של ההימנעות מסתתרת תקווה כואבת. החיבור למשאלת התקווה, ההבנה שבעצם אני רוצה שזה יצליח יכולה מצד אחד לתת פשר נסבל לנפילות הכואבות, ומצד שני, יכולה לחבר לכך שזה מה שאני באמת רוצה, ולכן להיות גורם מניע ומגייס כוחות להמשך המאמץ.